הייתי אומר / מור דהרי

זהו סיפורו של עדן, צעיר בשנות ה-20 לחייו, אשר עובד למחייתו לצד גיסו בחנות פיצה. את זמנו הפנוי הוא מנצל היטב בכדי ליהנות מחיי הרווקות ומשתדל לבלות עם כמה שיותר נשים ולצבור חוויות פרועות ומסעירות.

עדן הוא אדם בעל קסם אישי שתמיד מצליח לגרום לכל הסובבים אותו לחייך ולצחוק. הוא ממש כישרוני בכך. הוא אוהב לספר בדיחות בכל סיטואציה שבה הוא נוכח והוא נהנה לראות את כל האנשים סביבו מתפקעים מצחוק מדבריו. אבל למרות שהוא בן אדם מצחיק אשר תמיד מוקף בהמון אנשים שאוהבים להיות בחברתו, בתוך תוכו הוא לא מרגיש שמח. זאת אחת הסיבות לכך שהוא אוהב לספר בדיחות קרש כי הן לא מאלצות אותו לחייך את החיוך שאין לו חשק לחייך.

עדן מרגיש שהוא לא יודע מה לעשות עם החיים שלו. אין לו כיוון בנוגע למה שהוא הולך ללמוד או לעסוק בו והוא מרגיש מבולבל ומתוסכל מכך. כשנראה שהוא סוף סוף מרגיש קצת יותר טוב במקום שבו הוא ניצב ואף יש לו תכניות באופק עבור העתיד, הגורל טרף את כל הקלפים וטלטל את עולמו.

הספר כתוב בגוף ראשון ומוצג בצורה מאוד מעניינת ומקורית. במרכזו של הספר העלילה נקטעת למשך פרק אחד שבו הכותב מספר קצת על עצמו ועל מה שהביא אותו לכתוב את סיפורו של עדן שהינו פרי דמיונו בשילוב עם עולמו האישי. הכותב גם משתף על אירוע טראגי מחייו ומקדיש את הפרק לבן דודו ז"ל.

אהבתי גם את האופן שבו נפתח הספר עם שני עמודים של תודות שהכותב אייר בצורה ייחודית, ובנוסף, פנייתו של הכותב להוריו הייתה מרגשת במיוחד.

הספר הצליח להפתיע אותי בכיוון שאליו הוא התפתח והפרק שלפני האחרון היה מרגש ועוצמתי, כזה שלא משאיר עין אחת יבשה. התוכן שלח אותי להביט שוב בכריכת הספר אשר אותה אייר הכותב עצמו, ולראות אותה באופן שונה.

שורה תחתונה: סיפור על צעיר שאוהב להצחיק ועל כל סובביו להאיר, אך הוא עצמו אובד עצות ובחייו לא יודע מה לעשות ולאיזה כיוון לפנות.

208 עמודים
עריכה: מושיק חסון
הוצאת ספרי ניב
שנת הוצאה: 2020