יתומת צה"ל / דנה לביא

בספרה הראשון מתארת הכותבת את עולם היתמות מנקודת מבטה האישית. בכתיבה בגובה העיניים, עם הרבה כנות ורגש, דנה חושפת את כל אשר על ליבה.

את אביה, ליאו, דנה איבדה בהיותה בת 6 בלבד. אך, עוד קודם לכן האב החליט לעזוב את הבית והותיר אותה ואת אמה מאחור. בשנים שאחרי עזיבתו דנה ראתה אותו מעט מאוד והזיכרונות שלה לא היו חיוביים במיוחד.

דנה מספרת על אמה אשר הייתה ועודנה עבורה התמיכה ומשענת בחייה. היא זוכרת את הקשר החם והקרוב עם האם, החיבוק החם שזכתה לו בכל עת ואת הבילויים המשותפים על חוף הים.

מאביה לא היה לה כמעט זיכרונות ומה שהיא מספרת אודותיו הם פרטים אשר נמסרו לה מדודה טוני, אחיו הצעיר של אביה.

דנה מספרת כי חייו של אביה היו למעשה טלנובלה בפני עצמה. הוא נולד בסין, ננטש על ידי הוריו הביולוגיים ובהמשך אומץ על ידי זוג חשוך ילדים. בהמשך עבר עם משפחתו להונג קונג, עד שהחליט לעלות לבד לישראל. בצבא הכיר את רחלה, אמה של דנה, כששניהם היו בלהקה צבאית והשניים נישאו. כשדנה הייתה מאוד צעירה, האב החליט להיפרד מהאם וכאמור, הותיר של שתיהן מאחור.

דנה מספרת על היום שבו אמה הגיעה לאספה מבית הספר באמצע היום וסיפרה לה כי יותר לא תוכל לראות את אביה אלא רק בחלומותיה בלילה. נציגים מצה"ל הגיעו אליהן הביתה וסיפרו על פטירתו של האב בגיל 32 מהתקף לב בעת שירות במילואים.

בבית הספר היסודי ידעו על היותה יתומת צה"ל אך, מעולם לא דיברו עמה על כך. רק בטקסי יום הזיכרון דנה שמה לב למבטים של שאר התלמידים. היא הרגישה מאוד לא נוח ולא אהבה את המעמד. בכל שנה היא רק חיכתה שיחלוף יום הזיכרון ויהיה לה שקט במשך שנה שלמה.

דנה בנתה את חייה במו ידיה. נישאה והפכה לאם לשלושה ילדים. היא משתפת בקשר הטוב עם בן זוגה שתמיד תומך בה ומעודד אותה. היא גם סיפרה על התקופה הקצרה שבה גרה בניו זילנד, אך, למרות המשרות הטובות שהיא ובעלה מצאו בחו"ל, היא העדיפה לחזור לארץ ולגדל את ילדיה בישראל.

דנה למדה הוראה והפכה למורה לנוער בסיכון, תלמידים שהמערכת התייאשה מהם. היא מורה לאנגלית, מחנכת רכזת וסגנית מנהל, ובתחום ההוראה כבר 21 שנה והיא מספרת על כמה שהיא אוהבת את עבודתה, מרגישה שהיא תורמת ונחוצה, מה שהופך את העבודה עבורה לחוויה מעצימה שגורמת לה לאושר רב.

דנה לא אהבה את המפגשים שנערכו עבור יתומי ויתומות צה"ל. אבל בעלה שכנע אותה ללכת, וכך, היא שמעה את סיפוריהם של יתומים נוספים, ועל כך שחלקם חשו שננטשו על ידי המערכת ולא זכו לאותו היחס כמו אלמנות צה"ל.

באותו המפגש, דנה נשברה והבינה כי היא הדחיקה את כאבה ותחושותיה. הכתיבה היוותה בשבילה דרך לפרוק את כל אשר על ליבה ולספר את סיפורה האישי, תחושותיה וחוויותיה, בשפה פשוטה בגובה העיניים, כאילו היא כותבת לתלמידיה.

143 עמודים

עריכה: בר פסח

הוצאת ספרי ניב

שנת הוצאה: 2020