דמעות לא זולגות סתם / אירית כהן

                                                                        
העלילה מתחילה במצרים, ממשיכה בישראל ונודדת לאירופה ודרום אמריקה עד לסיומה בישראל, ומספרת את סיפורן של שלוש בנות משפחה משלושה דורות: הסבתא ז’ולייט, האמא תרצה והנכדה אדווה.

בתחילת העלילה, איזק הוא האח הבכור מבין שלושה אחים קטנים. לאחר מות האם, אביו לקח את איזק ואת אחיו לבית יתומים בהבטחה לשוב ולקחתם הביתה ברגע שיצליח להסתדר ולמצוא עבורם אם חדשה. זה אכן קורה אבל רק לאחר מספר שנים ואיזק מתגבר על החוויות הלא פשוטות מבית היתומים וגדל עם אביו, אמו החורגת ואחיו הקטנים בתנאים טובים, ובבגרותו מקבל את ההחלטה לעזוב את מצריים ולעלות לישראל, למורת רוחו של אביו.

ז’ולייט גדלה אף היא במצריים עם הוריה ואחותה הקטנה. היא הייתה ילדה שובבה ופרועה ולא אהבה במיוחד ללמוד. בבגרותה, גם היא הגיעה להחלטה לעזוב את מצריים ולנסוע לישראל.

התנועות הציוניות השפיעו על שני הצעירים האלה, ועודדו אותם לעלות לישראל, ויחד עם חבורה של צעירים נוספים איזק וז’ולייט עלו ארצה ועבדו בקיבוץ. השניים היו מאוד שונים זה מזה ובכל זאת, ניצוץ ניצת ביניהם והם התאהבו.

תרצה גדלה בילדותה בקיבוץ, היא הייתה ילדה שובבה שלא אהבה כל כך ללמוד, אך כן אהבה את חייה בקיבוץ ואת סדר יומה הקבוע, היא נהנתה להתהלך ברחבי הקיבוץ יחפה ועם גופייה בלבד, וזה גרם לה תחושה של חופש. כשעזבה את הקיבוץ בעקבות הוריה, השינוי באורך חייה השפיעה עליה לרעה. היא כבר לא יכלה להרשות לעצמה להתהלך יחפה ברחבי העיר ואם הסתובבה בגופייה בלבד היו צועקים עליה שהיא מתהלכת עירומה ברחובות. ולמרות הקשיים, היא ניסתה להסתגל למצב החדש וחיה את חייה על פי רצונה ולאו דווקא בקרבה להוריה, היות וכבר בימיה בקיבוץ היא התרגלה לבלות את מרבית היום רחוקה ממשפחתה. תרצה קיוותה להכיר את האחד שלו תינשא ועמו תקים משפחה, ואך גם בתחום הזה היא נתקלה בקשיים. היה לה חלום להפוך לשחקנית, אבל המכשולים שבדרך הרחיקו אותה מחלומה. האם תצליח להגשים את שאיפותיה בכל זאת? זה בהחלט תלוי רק בה.

קולה של אדווה מועבר באמצעות קטעי יומן אשר כתבה מימי ילדותה ועד לאחר ששבה לישראל מטיולה בדרום אמריקה. אדווה חשפה ביומניה את הקשיים החברתיים שחוותה בבית הספר. היא הרגישה לבד ובלי אף אחד מסביבה שיבין אותה. היא סיפרה על אחיותיה והוריה, חוויותיה ממלחמת המפרץ ואירועים מרכזיים בחייה. לאחר מכן סיפרה על טיולה בפולין עם בית הספר, התחושות שחוויית הטיול עוררו בה והתובנות שלקחה עמה מפולין. החיים הציבו בפניה קשיים שמולם היא התמודדה בגבורה ולא הסכימה בשום אופן להיכנע להם. לאחר מכן, סיפרה על טיולה להרי האלפים באיטליה והנופים המרהיבים שראתה לצד הקשיים הפיזיים מהם סבלה בעקבות המסע. ולאחר מכן, אדווה יצאה לחצי שנה לטיול לדרום אמריקה. היא התגברה על כל הקשיים וחוותה את כל מה שחפצה בו, ובכך הוכיחה לעצמה כי אין דבר העומד בפני הרצון.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר. הוא כתוב בצורה טובה מאוד ועל כן הקריאה בו הייתה מאוד זורמת ומעניינת. העלילה במצריים והמעבר וההתאקלמות בישראל הייתה מרתקת. כמו כן, היה מעניין לקרוא על השינוי המשמעותי שהיווה המעבר מהקיבוץ לעיר שללא ספק אינו פשוט, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים. סיפורה של אדווה הועבר באמצעות יומנים אותנטיים והוצגו כאמור בדיוק כפי שנכתבו, כולל טעויות הכתיב של אדווה בגיל 10, כשבהמשך ככל שהתבגרה, כתיבתה השתבחה אף היא.

הספר היה מאוד מרגש ונוגע ללב וסיומו היה עוצמתי ומטלטל והותיר בי צמרמורת.

אסיים בציטוט מאוד עצוב אשר מופיע גם על גב הספר: “אומרים שאפשר לדעת את אופיו של האדם לפי החברים שלו, אבל אדם שאין לו חברים? האם הוא עד כדי כך גרוע שאין לו חברים?”

193 עמודים
עריכה: מיכל שרון
הוצאת ספרי ניב
שנת הוצאה: 2019