כשתגדלי תביני / ורד מוצ’ניק שיאון

                                                                           
העלילה מספרת את סיפורה של יאנינה. השנה היא 1950 ויאנינה מתגוררת עם הוריה ריטה ודוויד ואחותה מינה הצעירה ממנה בשנתיים. משפחת לישנסקי עלתה לארץ ממחנה העקורים בגרמניה, לשם הגיעו עם ספינת המעפילים “אקסודוס”. המשפחה התגוררה ביפו בסמוך למשפחות נוספות שעלו מאירופה.

הספר פורס בפני הקורא את הנעשה בחייה של יאנינה במהלך השנים, מגיל 5 ועד בגרותה. משפחתה של יאנינה הייתה משפחה דלת אמצעים. האב היה נגר חרוץ ומקצועי והאם עקרת בית אשר סבלה לעתים מדיכאון. היו ימים שבהם יאנינה ומינה הקטנה נאלצו ללכת לישון כשהן חשות רעב. אמן לא דאגה להן לאוכל והסתגרה בחדרה במצב רוח ירוד וקודר. אירועים אלו עוררו ביאנינה תחושה של עצב, היא כמובן לא הבינה ולא הייתה מודעת לדיכאון שאמה סבלה ממנו וחשבה שאמה אינה דואגת לה ולא אוהבת אותה.

יאנינה ידעה כי להוריה יש נושאים שעליהם הם אינם מוכנים לדבר. מה שעורר אצלה סקרנות רבה והיא רצתה לגלות את הסוד שהוריה מסתירים מפניה ומפני מינה. לטענת האם, יש נושאים שלא מתאימים לילדים והיא סגרה את הנושא באומרה: “כשתגדלי תביני”.

יאנינה ומשפחתה עברו דירה לעיר אחרת, ויאנינה נאלצה להיפרד מחבריה ורכשה חברים חדשים בבית ספרה החדש. היא נאלצה להתמודד עם קשיים חברתיים אשר השפיעו על לימודיה, למרות היותה ילדה פקחית בעלת כישרון בכתיבת שירים ובלמידת שפת האנגלית. השינויים שחלו בחייהם של יאנינה ובני משפחתה חפפו לשינויים שעברה המדינה. בעוד שהמדינה גדלה והתפתחה, כך גם יאנינה גדלה והתפתחה במקביל. השינויים השתקפו בפרטים קטנים שעברו שינוי. כך למשל, אם במקום מגוריהם הקודם החלב הובא לביתם באמצעות החלבן שהיה נוהג לטענת יאנינה לדלל את החלב במים, כעת, בביתם החדש החלב שקיבלו הגיע מתנובה והיה טעים יותר. כמו כן, כבר לא מכרו קרח עבור המקרר היות והמקרר היה משוקלל יותר. היה מעניין לקרוא על החיים בישראל בשנים שלאחר הקמתה.

הקורא נחשף לנקודת מבטה של יאנינה על כל המתרחש בחייה. הקשר עם הוריה, היחסים עם אחותה הקטנה שמשתנה לאורך השנים, הקשר עם השכנים המתחלפים והמשפחה המורחבת, החברות הטובות ואלה שפחות, האהבה הראשונה והעתידה לבוא. הלבטים והספקות, וכל מה שעובר על צעירה שעוברת את התהליך המורכב מילדות לבגרות. כשאביה שאל אותה בהיותה ילדה קטנה מה היא רוצה להיות כשתהייה גדולה, תשובתה הייתה “אמא”. יאנינה הילדה חלמה על משפחה שאותה תטפח ולה תדאג. היא רצתה להעניק למשפחתה העתידית הרבה יותר ממה שהיה לה בתור ילדה.

לקראת הסוף, הייתה התפתחות שהפתיעה אותי ודי התאכזבתי ממנה, אבל אולי קוראים אחרים יראו את ההתפתחות באופן שונה ממני.

הספר מאוד קריא וזורם ומתאר בצורה טובה ומעניינת את החיים במדינה בשנות הקמתה, ואת התמודדותה של ילדה פקחית עם המסלול הפתלתל של חייה, מסלול אותה היא בונה בכוחות עצמה תוך כדי שהיא מסתכלת תמיד קדימה באופטימיות אל עבר העתיד.

הסופרת ורד מוצ’ניק שיאון התחילה לכתוב את הספר בהיותה בת 19 בלבד. היא שילבה בעלילה חלק מקורותיהם של בני משפחתה. על תהליך הכתיבה אמרה: ״כשהתחלתי לכתוב יצאתי להרפתקה שלא ידעתי איך היא תסתיים”. המסר החשוב שרצתה להעביר באמצעות ספרה הוא: “גם אם סבלתם בילדותכם, לעולם אל תוותרו ותמיד תשאפו להצליח, אך יחד עם זאת אל תשכחו לטפח את חיי המשפחה שלכם ותעניקו לילדים שלכם את כל מה שמגיע להם”.

310 עמודים
עריכה: נורית שי
הוצאת אופיר ביכורים
שנת הוצאה: 2019