האומנת / אמה רוס

עלילת הספר מתרחשת באנגליה בעיירה קטנה וציורית שבה בני משפחת מייז התגוררו באחוזה גדולה ומרשימה ששמה הוא סאמרבורן. ביתם שכן בקרבתו של צוק ממנו נשקף נוף עוצר נשימה. אך, כעבור שנים, אותה נקודת תצפית מיוחדת הותירה במשפחה רגשות של עצב וכאב עצומים.

אך, עוד בטרם אותו כאב חדר לבית משפחת מייז, בעלי האחוזה חיו בה בשלווה עם בנם הצעיר, אדווין. הם שכרו אומנת שתתגורר איתם באחוזה ותטפל באדווין. לאומנת קראו לורה והיא התקבלה לתפקיד לאחר שסבתו של הילד אישרה את העסקתה, היא הייתה זו שאומרת את המילה האחרונה ומקבלת את ההחלטות באחוזה שהייתה למעשה בבעלותה. לורה מצידה קיבלה את העבודה בלי לחשוב פעמיים, הרעיון להתגורר באחוזה היפה ולהימצא מחוץ לביתה הלא מזמין, קסם לה. מה גם שהיא חיבבה את הבוסים שלה ואת בנם הצעיר שעמו הסתדרה די מהר.

השלווה בחייהם של משפחת מייז הגיעה לקיצה ביום שבו אם המשפחה ילדה תאומים. לבן ניתן השם דני ולבת קראו סרפין. שעות ספורות לאחר הלידה, האם יצאה מהבית, רצה לעבר הצוק וקפצה אל מותה. באותו היום ומסיבות לא ברורות, לורה האומנת עזבה את האחוזה ויצאה מחיי המשפחה שהעסיקה אותה. אב המשפחה היה זה שגידל את ילדיו בעזרתה של חמתו שהינה כאמור בעלת האחוזה.

לאחר למעלה מעשרים שנה, אביהם של אדווין, דני וסרפין מת בנסיבות בלתי ברורות, וכשסרפין עשתה סדר בחפציו היא נתקלה בתמונה מאוד ישנה של אמה. באותה התמונה שצולמה לפני למעלה משני עשורים, האם מחזיקה בידיה תינוק או תינוקת והבעתה הייתה שלווה ומאושרת. מה שסרפין לא הבינה הוא מדוע מופיע בתמונה רק תינוק או תינוקת אחד/ת, הרי היא ואחיה דני תאומים, הם נולדו באותו היום ולכן שניהם היו אמורים להופיע בתמונה עם אמם. דבר נוסף שהטריד את מחשבותיה הוא הבעתה מלאת שמחת החיים של האם. איך אישה שכעבור שעות ספורות התאבדה בקפיצה מצוק יכולה להראות בתמונה כל כך רגועה, נינוחה ושלווה? משהו לא הסתדר כאן לדעתה של סרפין, והיא הרגישה שהאמת שאותה היא הכירה עד כה היא לא האמת בשלמותה או אפילו כלל לא האמת. זאת הסיבה שהיא החלה לפקפק בנוגע לזהותה ולזהות הוריה הביולוגיים. סרפין תמיד הרגישה שונה וחריגה מאחיה אדווין ודני, ואחרי התמונה שמצאה האפשרויות שהופיעו מול עיניה היו רבות והחשדות המשיכו לצוץ במוחה ללא הפסקה. וזה הביא אותה לנסות ולאתר את לורה, מי שהייתה האומנת של אחיה הגדול אדווין. אחת מהאנשים הבודדים שיכולים לספק לה תשובות ולהבהיר לה ספקות כי לורה עבדה באחוזה באותה העת שאם המשפחה ילדה את התאומים.

סרפין אמנם מצאה את לורה, אבל נותרה ללא תשובות לשאלותיה. ואם זה לא מספיק, היא קיבלה איומים שדורשים ממנה להפסיק ולחקור את העבר. האיומים הטרידו אותה וגרמו לה לחוסר שקט, אבל הם בהחלט לא מנעו ממנה להמשיך ולנסות להגיע לחקר האמת. הרי שאותם איומים מהווים אישור חד משמעי לכך שמשהו בכל הסיפור הזה לא תקין.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, הוא כתוב בצורה מאוד מעניינת ומושכת ולמרות שלא מדובר בעלילה תקופתית, כי בסך הכל העבר שעליו כותבים התרחש בשנות ה-90 שזו כלל לא תקופה היסטורית. אבל משהו בתיאורים של מקום ההתרחשות, יצר אצלי אשליה שמדובר בעלילה עכשווית מול עלילה היסטורית. מבחינתי זה רק הוסיף לקסם של הספר כי אני מאוד אוהבת ספרים תקופתיים. העלילה הועברה בשני קולות. קולה של סרפין וקולה של לורה.

היה מאוד מרתק לגלות ביחד עם סרפין את הסודות והשקרים ולהיחשף לכל הפרטים שאותם ניסו גורמים בלתי ידועים בעלילה להעלים מהעין. המסע בעקבות האמת היה מסקרן, סוחף ולעיתים אף מותח, מה שגרם לי לגמוע את הפרקים בזה אחר זה. מצאתי את עצמי תוך כדי הקריאה משנה את דעתי שוב ושוב לגבי דמויות בעלילה. הדרך אל גילוי האמת לא הייתה קלה עבורה, אך סרפין הראתה נחישות ולא אמרה נואש. גם האיומים לא גרמו לה לחדול ולשכוח מהכל. אותי אישית חלק מההתפתחויות בעלילה הצליחו להפתיע ובעיני לגורם ההפתעה יש תפקיד חשוב התורם רבות לחוויית הקריאה.

זהו ספרה הראשון של הסופרת אמה רוס שבימים אלה כותבת את ספרה השני ואני כבר סקרנית לגלות מה תהייה עלילתו.

שורה תחתונה: סיפור סוחף, פתלתל ומרתק על אחוזה אחת גדולה המכילה בתוכה ים של סודות.

336 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ’
הוצאת תכלת
שנת הוצאה: 2019